10 ביולי 2011

מילים על הפרוייקט מאת יובל

לא אשקר לכם, מעולם לא אהבתי מוסיקה ערבית, המקצב המשונה והשפה הלא מובנת מביאים אותי בכל פעם שאני מחפש תחנה ברדיו ונתקל במוסיקה ערבית מיד להעביר לתחנה אחרת.
כאשר פגשתי את חברי המשלחת הערבים הם נראו לי כמו כל אותם סטודנטים ערבים שאני רואה בכל יום במסדרונות האוניברסיטה שעל אף הסקרנות, מעולם לא היה לי על מה לדבר איתם או לפחות את האומץ לעשות זאת. במפגש הראשון היו הרבה חיוכים נבוכים ולא מעט חשדנות באוויר. אומנם באתי מרצוני לתוכנית אבל לא יכולתי לשלוט במחשבותיי אלו.

קצת מצחיק עבורי להיזכר איך כבר בטיול השני הרגשתי שאנו כבר מכירים חודשים ושזהו הטיול העשירי בערך שלנו יחד, אך עם זאת עדיין ליוותה אותי תחושה שגם הר געש רדום, הוא בסך הכל ישן ובסוף עוד יתעורר ויתפרץ.
כך עבר עוד טיול ועוד מפגש וביניהם דיברנו לאט לאט גם על הנושאים הכואבים והרגישים שמתחבאים בחברה הישראלית בין היהודים לערבים. אין זה קל לשמוע לפעמים את דעותיו של ה"צד האחר", לפעמים נדמה שהדברים הכי חשובים ו"קדושים" כביכול לנו היהודים בישראל, מאוד שנויים במחלוקת ומעוררים תרעומת בקרב ערביי ישראל כמו למשל השירות בצה"ל וציווינוה היהודי לכאורה של מדינת ישראל. אך להפתעתי הרגשתי שדווקא ככל שאנו הולכים ומעמיקים את הדיאלוג, במיוחד בנושאים השנויים ביותר במחלוקת, אני מגיע לידי הכרה שלמרות כל זאת כלל לא מדובר כאן בהר געש על סף פיצוץ אלא קושי קצת מים חמים, שגם אותם ניתן לצנן בעזרת זרם קר של דיאלוג.

אין לי אשליות שמסע זה יגשר מעל כל המחלוקות והפערים שבין היהודים לערבים בחברה שלנו ואין זה אומר שמחר אארוז את המזוודה, אשים כאפייה על הראש ואעבור לכפר השכן, אך ללא ספק אני חושב שיש צורך להכיר את השותפים שלנו בחברה הישראלית, את דעותיהם, השקפת עולמם וכן גם את הביקורת והאמת הכואבת שלהם על המציאות שלנו.

בסוף השובע האחרון נסעתי יחד עם שניים משותפי למשלחת, אומנם הם ערבים, שפתם אחרת ודתם שונה, אך מעל הכל הם חברים. חברים שאפשר להיות פתוח איתם, לדבר על הכל מבלי להרגיש חשש או להיות נבוכים. בזמן הנסיעה התנגנה לה מוסיקה מתחנה המשדרת בערבית, אך לי כבר לא היה הרצון להעביר מיד למשהו אחר. הצלילים הללו כבר לא משהו זר ומאיים, כיום שאני שומע מוסיקה בערבית ואין אני חש צורך גבה להרים כי המוסיקה הזו היא המוסיקה של החברים.

יובל

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה