2 באוגוסט 2010

New text and album from Caban de l'A Neuve - למטה יש גם בעברית

Link to the new album from our adventures up in the mountains:
Caban de la Nouve
In addition the regular blog update, please read the very exciting and touching letter we got from Coexistences member, Tatiana Honegger, click here (please excuse me for the quality of the scanning...).

Now to the new blog updates (Hebrew text below):

English text by Shiri Heffer, member of BTI group:
It’s raining, we are running fast, full of energy, full of happiness; we are trying to catch each-other while running uphill at an altitude of 1600 meter. This motivation will bring us up to the Mont-blanc, and more important will influence more Palestinians  and Jews to conduct healthy and good dialogs.
Today, we were in a dinner party organized by Coexistences,  and we all started to realize what has been happening while we were concentrating in building a group and preparing for climbing the Mont-blanc.  François “Shooal Hapsagot”  (Fox of the summits) prepared a fantastic presentation that very well summarized the past few days. Each picture revealed a friendship - even if we just saw Lobna and Shiri fighting in the snow, Beautiful landscape – though sometimes the pictures where completely white because of the fog we surrounding us,  Olfat’s brilliant tasks with the purpose of intensifying the relationships between us – although we saw Peleg proud of succeeding in our task to build a stone arc (that apparently survived until today), Very physical challenging ascent  that we did with the help of cramp-ons and ropes, and more unbelievable magic moments that will stay in our memories forever like watching Ori and his perfect body jumping into the frozen lake.
Each day during the last 4 days that we spent in Caban de l’A Neuve, I felt that I am experiencing  the best moments of my life. Starting with the foggy trek we did in the first day while we are roped and totally depending on eachother (you would not think it is a really smart thing to do if you saw how Nadim slid down while Shiri was staring at him frozen until Doron shouted “fall down now”). In the next day we took the same trail, but this time less foggy, and continued until the cliffy summit of “Grande Lui" (3500 meter), we scrambled up the last 50 meters secured with ropes that our guides fixed for us. On the way down back to the hut we ran, slid and played with the snow, or more precisely everybody threw snow balls on Lobna. We ended both of these treks hugging eachother and yelling like jackals. It is hard for me to decide what was better, the trek and the beautiful sceneries or the delicious dinners accompanied with red wine. In the last day we crossed 3 passes, each revealing a more challenging ascent or descent. Sometimes Denis –“the wolf” (Swiss guide that replaced Doron for that day) fixed a rope to the rocks and sometimes to the ice, while sometimes he cut steps with his ice-axe for our security. We reached Caban de Saleina and finally after walking in pairs - an Arab, a Jew with a guide (François – “ha shooal”; Nikola, François’s son – “shooal ben shooal”, Denis – “the wolf” and Massimo – “Zen master”) we could hug each other again and yell from happiness, We thought that this is a perfect moment until Massimo the Zen master invited us to a beer, and in that moment I understood that always you can aim higher...  So there we rested, gazing at the impressive view of mountains, cliffs (that one of them the Master is intending to climb soon) glaciers and light blue skies. We started our way down in a steep descent and sometimes we used the help of chains that reminded me of the Hilary’s step in a very strange way. As if it was not a full day, the minute we arrived in our perfect chalet we started to cook dinner for our guides and our new friends from Coexistences. Later we smoked together from Golan’s Hookah. We ended that evening making a toast with our “cool” and lovely Francine, the owner of the chalet. There is more than a lot to tell and describe but we are arranging now for our next and biggest challenge, summiting the famous Mont blanc.

Hebrew text by Golan Shalvi, member of BTI group:
איזה קשה לכתוב על חמישה ימים כל-כך עמוסי חוויות במבט לאחור. חשבתי כבר לכתוב שתמונה אחת שווה אלף מילים ושיש לנו אלף תמונות אז פשוט תסתכלו בהן, אבל יש כבר סטנדרט וצריך לעמוד בו. אז נתחיל לפני חמישה ימים. כשהתעוררתי בבקתה ב -  La Fouly, פתחתי את דלת המרפסת ואז התברר להפתעתי שלהרים המתנשאים מעל La Fouly יש פסגות, יום בהיר לגמרה עם שמש מחייכת. היום צפוי להיות אחד הימים הקשים ביותר שלנו, לא בגלל שצריך לטפס על הר ולא בגלל חוסר חמצן או משקל גדול בתיק, פשוט בגלל שהיום אנחנו צריכים לנקות את הבית!. לא הספקנו להגיד "שוברים את הקרח" והבית היה מצוחצח. אתמול הייתה לנו שיחה על תפקוד הקבוצה ולקיחת יוזמה, תמיד אנחנו מתפקדים יותר טוב אחרי שיחות שכאלו. נדים בכל אופן מצא עתיד מזהיר בניקיון השירותים, מאלכ ואולפת נכנסו למטבח ולא יצאו עד שהיה אפשר לאכול מהרצפה. שאדי הרים כסאות, הוריד כסאות, קיפל שטיחים, החזיר שטיחים. שקופי, כרגיל, עזר לכולם. גולן, כרגיל, הפריע לכולם. טינקרבל ושיקי סידרו חדרים ותומר ישב על קפה בבית קפה (אה...כן הוא גם דאג קצת לבלוג). אחרי מסדר של לובנא, אותו צלחנו בהצלחה חלקית, כמה תיקונים והיינו מוכנים לצאת, לאן? לטפס על איזה הר (אלא מה?). והפעם לבקתה בהרים שבה נשהה שלושה לילות. שוב טיפסנו אבל הפעם עם בגדים ואוכל לשלושה ימים, חבלים, גרזני קרח, דוקרנים לנעליים (קרמפונים) והפתעות שהבאנו לבעלת הבקתה ממשפחתה ב La Fouly. לראשונה היה כבד, ממש כבד, ולראשונה היה חם, ממש חם. לכולם היה קשה, חוץ משיקי, שחייבת להיות יוצאת דופן (או לחילופין היחידה הנורמאלית וכל השאר הם יוצאי הדופן) לה היה קל ואיטי. בשלב מסוים אף היה לה קשה לעמוד בקצב האיטי של הקבוצה וכדי לעצור אותה נאלצנו לאסוף את כל החבלים שלנו ולזרוק לה על הגב, וכך שיקי הפכה לפורטר, שק חבלים שממנו מציץ ראש בלונדיני קטן. בהמשך, החלטנו לאתגר את עצמנו ולהגיע לבקתה מבלי לעצור. שעת הליכה מבלי עצירה בעליה עם ציוד כבד. אף אחד לא דיבר, צעד ועוד צעד ועוד צעד, ככה במשך שעה. ושם על מצוק המתנשא בין הרים וקרחונים עמדה לה בקתה קטנה - חדר אחד תיפקד כחדר אוכל וחדר אחד לשינה. כן, מלא מזרונים צמודים אחד לשני שעליהם מצטופפים לפי הצורך עד שהכול נהפך לערמה אנושית של אנשים נוחרים. ללא סדר שוויצרי זה לא היה עובד, מזל שבשוויץ יש סדר שוויצרי. אפילו השירותים שהיו, שעל-מנת לבקרם נדרשנו לבצע טרק אתגרי, ונראו כמו שירותי צלוף-נא עלובים, הפתיעו בניקיונם ויופיים מבפנים. וכך מצאו את עצמם שמונה ברברים מהמזרח התיכון בתוך בקתה שכולה סדר, ניקיון ונימוס שוויצרי. היה  בידור, חוץ ממרטין בעלת הבקתה שלא תמיד ממש צחקה. חוץ מאיתנו היו כמובן אולפת ודורון והמלווים השוויצרים, פרנסואה - הידוע בכינויו שועל או בכינויו המלא שועל פסגות, ומאיסמו - הידוע בכינויו מאסטר או בכינויו המלא מאסטר מיאגי. אבל הרבה יותר חשוב מהשמות שלהם זו העובדה שהם הזמינו אותנו לבקבוק יין בארוחת הערב, סטנדרט שהם לא יוכלו לרדת ממנו לאחר מכן. וכך הפכנו למפונקים שאת ארוחות הערב שלהם מלווה יין אדום שוויצרי ואיכותי. ואז קרה הדבר אותו לא יכולנו לצפות. התברר ששילוב של חמצן דליל, כוסית יין וקינוח עם קצפת הופך את חוסר הבגרות הבסיסית של גוש השרירים הענק, העונה לשם שקופי, לקיצונית. הוא ראה קצפת ולא יכול היה לעצור את עצמו, התפתל, נחנק, נשנק וכולנו לא יכולנו להפסיק לצחוק למראה הדבר שכמעט ואכל את הצלחת עם הקינוח, שלא נדבר על השולחן. לילה ראשון בבקתה, שלושים איש ישנים כפיות, נחירות, מרפקים ואפילו שוויצרי מיילל כמו תן מתוך שינה. ההחלטה הייתה שהמאסטר והשועל, מאיסמו ופרנסואה, יקומו מוקדם ואם יש מזג אוויר טוב הם מעירים אותנו ב - שש ואם לא אז ב - שבע וחצי. אף אחד לא חשב מה עושים אם בשש יש מזג אויר טוב ובשבע וחצי כבר לא, וכך היה. ולכן קמנו בשש אבל לא באמת יכולנו לצאת, ערפל, גשם ושלג. אז חיכנו וחיכנו וחיכנו. אולפת ,שכידוע לא תעז לפספס הזדמנות שכזו, אספה את כולנו למשחק דיונים שבו היא מקריאה משפט וכולנו מתיישבים לפי הרמה בה אנו מסכימים או לא מסכימים למשפט. משפטים כמו: "האם קיימת סיטואציה בה לאדם יש זכות לקחת חיים של אחרים", "האם החינוך הערבי בישראל צריך להיות אוטונומי", האם לחץ חברתי מונע מאנשים להביע את דעותיהם". וכך עברה לובנא ממקום למקום ונאמה את האני מאמין שלה ברהיטות רטורית ודמגוגיה מתקדמת, כיאה לעורכת-דין בהתלמדות. כאמור לובנא נאמה, שקופי חפר, ואפילו למאלכ היו דעות נחרצות בעניין. וכך התווכחנו, דיברנו, אמרנו כמה דברים חכמים אבל באמת שלא יותר מדי, עד שהוחלט שהגיע הזמן שנטעם קצת שלג. התלבשנו סטייל אנטרקטיקה ויצאנו לשטח. הכול היה כל-כך חדש, כל-כך מרגש, כל-כך לא ידוע. הולכים קשורים בחבלים, מצוידים בדוקרנים בנעליים וגרזני קרח, מטפסים במעלה מושלג שכל החלקה בו עלולה להיגמר בגלישה של עשרות מטרים אם לא מאות, במדרון התלול, שסופו לוט בערפל הסמיך שאפף אותנו וחיזק את ההרגשה הלא נודעת של מסתורין ובדידות, רק אנחנו והמדרון המושלג אל תוך הערפל. הרגשנו כאילו נשאבנו לתוך סרט הרפתקאות קר, מהסוג שאתה רואה וממש שמח שאתה על הספה הנעימה עם התה החם, רק שלא היינו בספה עם התה.                                                                       למדנו ללכת עם החבלים בצורה בטיחותית ביותר, להסתובב סביבם סיבובים חדים ועדיין לשמור עליהם מתוחים. הסכנה היא שמישהו ייפול לתוך סדק בקרחון ואם החבל לא מתוח הוא יצבור תאוצה וימשוך את האחרים, אבל אין דאגה, למדנו מהר ועבדנו לא רע. מדרון אחרון ותלול במיוחד, השועל החליט שעולים, היה מפחיד וקצת מסוכן אבל כל פחדי העלייה התגמדו כאשר הגענו למעלה למקום מבטחים ואז שאל השועל את השאלה שכולנו קיווינו שלעולם לא נשמע: "טוב, דורון, אז עכשיו איך יורדים?". בסוף ירדנו. בירידה למטה (בקטע הקצת פחות מסוכן) נדים נפל, והחל להחליק במדרון, הוא הגיב במהירות תוך שהוא עוצר את עצמו עם גרזן הקרח. אינסטינקטים השמורים רק לבדואים אשר רועים את עדריהם במדבר וחיים בקרבה לטבע בתוך אוהלים (אה, בעצם נדים גר בכפר של בדואים צפונבונים). שיקי ושאדי ,שעמדו לידו והיו קשורים אליו, ידעו בדיוק מה לעשות, דבר אשר לא הפריע להם להישאר ולעמוד בשוק. דורון מיהר להגיב, לצעוק ולהוציא אותם מהשוק, וכולם נשכבו במהירות על השלג ועזרו לנדים לבלום את הנפילה.                                                                                                                        חזרנו לבקתה לארוחת ערב, העיתונאי שהצטרף אלינו עזב ושניים אחרים הגיעו, אין כמעט יום בלי ראיון עיתונאי. לפני כל ארוחה אנחנו עושים טקס קטן אבל בשביל שאף אחד לא יצחק על שקופי בקיבוץ אמנע מלהרחיב עליו. ורק נגיד שבמסגרת הטקס נדים ביקש משאלה שנוסחה כך: "הלוואי וגולן יפסיק לחפור לנו בשכל" אבל אפילו נדים לא האמין שזה באמת יכול לקרות, אך באותו רגע גולן הפסיק לדבר. המצב הפך לחמור מכיוון שאת ואקום השקט שנוצר היה צריך למלא, ושוב שקופי החל להשתולל תחת השפעת אלכוהול וחוסר חמצן. בסוף לא נותרה ברירה ואולתר טקס חוזר בו ביקש נדים משאלה חוזרת שגולן יחזור לדבר. המצב חזר לקדמותו, כלומר גולן חזר לדבר שטויות, שאדי חזר לדבר על כמה שהוא יפה, חכם, מדהים וגיבור. מאלכ חזר לשאול את תומר שאלות בערבית מבלי שיהיה לתומר מושג על מה הוא מדבר. שיקי חזרה לחקר סדקי הקרחונים, בספר שהשועל נתן לה. טינקרבל חזרה לזרוק לכולם הערות עוקצניות, נדים חזר להגיד לכולם כמה שהם מגעילים אותו. שקופי חזר לאכול מבלי להפסיק ותומר חזר להגיד דברים חכמים ונבונים שבזכותם ובזכות גילו המופלג (איפשהו בין 28 ל 132, אף אחד לא בדיוק יודע) זכה לשם "שייח", השייח תומר, כבוד לא קטן כשערבים פונים אליך בתואר שייח.
אני יושב פה כרגע בבית, ביום החופש שקיבלנו, אחרי העבודה הקשה בהרים ומבין שאם לא אתמצת פה קצת זה לא יגמר לעולם. ולכן על היום הבא אספר בקצרה. היום התחיל בערפל טוטלי ושלג טרי בכל האזור, אבל אנחנו חייבים להתאמן ויצאנו לדרך. אט אט החל להתבהר, אך רק לקראת הפסגה השמיים התבהרו כמעט לגמרה, ומצאנו את עצמינו 150 מטר תחת פסגה מתנשאת, כש - 50 המטרים האחרונים כל-כך תלולים עד שאין השלג נערם בהם. השועל טיפס על מדרון שהתקרב ל - 90 מעלות, ולאחר שסידר אבטחה עם חבלים טיפסנו אחריו לפי קבוצות. עברנו את השלג והחלנו טיפוס בעזרת חבלים מאובטחים. כמובן שתמיד כשניתנה ההזדמנות לבחור בין דרך קלה לדרך מאתגרת ומשופעת במיוחד, בחר השועל בקשה. וכך עד לפסגה של ה "Gde Lui" המתנשא לגובה של 3500 מטר מעל פני הים. לא יאומן, פשוט תסתכלו בתמונות. כשחזרנו עשינו אימון נפילות קצר ובסופו פשוט גלשנו במדרונות בכיף, אפילו המאסטר והשועל נכנסו לרוח השטות והחלו לזרוק כדורי שלג ופתחו במלחמת שלג שנגמרה בזה שכולם זרקו שלג על לובנא. אך השיא האמיתי היה כשמאלכ, בתחמנות לא אופיינית, הצליח לכרוך את החבל סביב רגלי שקופי ולהחליק במורד עם כובד משקלו ולגרום לשקופי ליפול. זכות השמורה רק לטובים ביותר.
היום האחרון היה הארוך והיפה ביותר, Dannie (זאב הקרחונים הטיבטי) הגיע להחליף את דורון. שמענו הרבה על Dannie, מדריך מנוסה מאוד ואיש שטח ידוע. כולנו שמחנו, חוץ משאדי שהיה קשור אליו לחבל ונאלץ להיסחב אחריו באשר הוא הלך. עולה דרך המדרון המושלג ושאדי אחריו, מחליט שזו לא דרך טובה וחוזר כאשר שאדי אחריו, מנסה דרך הסלעים משמאל ושאדי אחריו, בודק אולי מימין ושאדי אחריו. לכולנו היה יום ארוך וקשה ולשאדי פי שניים. ולמרות זאת היה יום מיוחד לכולנו, הבעיה היא שעוד פעם אני אכתוב על הנוף המדהים שקשה לי לתאר אותו במילים ואנשים יפסיקו לקחת אותי ברצינות ויחשבו שאני כותב את זה בשביל הבלוג. אבל אכן לא היה ענן אחד בשמיים והראות הייתה אין-סופית לכל כיוון. טיפסנו במעלה הפס התלול, Dannie עלה ראשון וסידר חבל שנוכל להיעזר בו, זה היה טיפוס שהצריך שימוש בידיים, רגליים וחבל. צעדנו למעלה והנוף הבהיר של רכסי ההרים האלפינים לא השתווה לשום דבר אחר שראינו. תמונה פאנורמית של פסגות מושלגות ועמקים ירוקים, ואני התרגשתי. נאספנו כולנו לחיבוק קבוצתי ויללות תנים פרצו מגרוננו (עוד אחת מהשטויות שאנו נוהגים לעשות במצבים דלילי חמצן ועודף רגש). לעלות זה אחלה אבל עכשיו גם צריך לרדת, רק שלא הייתה ירידה, היה תהום. חיכינו למעלה בעוד השלושה הראשונים ירדו לאט בעודם מאובטחים עד לסוף הירידה, היינו צריכים לחכות. כל תזוזה יכולה לדרדר אבנים ולפגוע בקבוצה שיורדת. אחרי שכל הקבוצות ירדו, אם אפשר לקרוא להתדרדרות כלפי מטה "לרדת", המשכנו לרדת על הקרחון. עוד טיפוס לפס ועוד ירידה והגענו למדרון תלול מאוד. התחלנו ללכת בשיפוע המטורף כשרק העובדה שלרגלינו דוקרנים אפשרה לנו שלא ליפול. החבל מתוח מאוד, הגרזנים ננעצים בעוצמה בכל צעד מרוב פחד, היד מתחילה לכאוב והרגליים מתעקמות. בשלב מסוים אפילו זאב כמו Dannie הבין שזה קצת מוגזם, ושההגבולות בין שיפוע למצוק לא תמיד ברורות לחלוטין. וכך, באמצע המדרון הוא נעצר, חפר עם הגרזן ותקע יתד קרח עמוק בקרח, חיבר לו חבל ואבטח בעזרתו את הקבוצה היורדת במדרון עד לאזור בטוח. שאר הקבוצות עשו כמוהו. המשכנו בירידה, גלשנו במדרונות עם שלג רך המאפשר גלישה ובין אבנים עד לבקתה שכרגיל (איזה מוזר להגיד על דבר כזה כרגיל) עמדה על מצוק ונוף (כרגיל) בלתי  ניתן לתיאור.                         הגענו לבקתה. אני מתאר חוויות משותפות אבל ההליכה למעשה הייתה בקבוצות קטנות של שניים, ערבי, יהודי + מדריך. ורק בבקתה באמת סיימנו את הקטע המצוקי והקרחוני הדורש אבטחה בחבלים, ויכולנו להתאחד כולנו. לכולנו זה היה הטיול האמיתי הראשון ששילב טיפוס על אבנים, הליכה על קרחונים, אבטחה בעזרת חבלים, גלישה על שלגים, טרוף של נופים ועוד כמה חרוזים. טיול שכזה בבקתה שכזו, כולנו יחד, גרם לנו לאבד את עצמנו ולהסתובב עם חיוך טיפשי מרוח על הפנים. השמש הייתה לטובתנו, מילאנו את השולחן בממתקים ובדיוק כשחשבנו ששום דבר לא יכול להיות טוב יותר, בא מאסטר מיאגי ושאל: "בירה או קולה?". זהו, לא יכולתי יותר, פחדתי שזה יהיה טוב מדי ולא אוכל לחזור לישראל עוד לעולם, קצת רציתי לבכות אבל אני אעצור כאן כי זה מתחיל להישמע קצת נשי הסיפור הזה. המשכנו לרדת עוד כשעתיים וחצי עד לסוף המסלול. המשימה הבאה הייתה ארוחת ערב שאליה הזמנו את כל מכרינו החדשים מהעמותה השוויצרית CO-EXISTENCE. המאסטר, השועל, הבן של השועל – ניקולא (שועל בן שועל), אלינה - אישתו של המאסטר, בני וסילבי וכמובן שכולנו, אולפת דורון ושמונת הליצנים. נכון שזה לא הוגן שכל הזמן שיקי וטינקרבל יכינו אוכל אבל מצד שני זה עוד יותר לא הוגן שכל האנשים היקרים האלו יוכלו אוכל לא טעים, ולכן שוב שירי וטינקרבל הכינו את האוכל. פתאום משהוא התשנה, אנחנו מסתובבים במכולת, באינטרנט, בכפר ואנשים פונים ושואלים אם אנחנו מהקבוצה של  CO-EXISTENCE ומתעניינים. ולארוחה מביאים חברינו את העיתונים של היום, עיתון מקומי ועוד עיתון של החלק הצרפתי בשוויץ, והנה אנחנו, כתבה בעמוד השער, תמונות, סיפורים, ציטוטים, היינו בשוק, לא האמנו, לא עיקלנו שאנחנו שם בתוך עמודי העיתון השוויצרי. ביקשנו מבני וסילבי שבמקרה הם גם דוברי עברית שיתרגמו לנו את השטויות שאמרנו, וכמו ששיערנו אכן אמרנו שטויות. סתם, ברור שאמרנו דברים חכמים.
היום למחרת היה יום מנוחה, קמים מתי שיוצא, כביסה, אינטרנט, עוד איזה ראיון וצילומים לאתר כזה או אחר. היום הראשון לאוגוסט, יום מיוחד לשוויץ, יום העצמאות. וביום מיוחד זה החליטו בעמותה לארגן מסיבה לכבוד הפרויקט וחברי העמותה הוזמנו לארוחה. היה מרגש ברמות מביכות, לראות כל-כך הרבה השקעה לכבודנו, כל-כך הרבה התעניינות, רצון ונתינה הנשפכת מהאנשים הטובים האלו שבכנות פשוט רוצים לעזור. השועל הכין מצגת בה הציג את כל שעבר עלינו בשבוע שעבר מאז שהגענו. אחר-כך אכלנו את מיטב האוכל שהכינו לכבודתנו החברים מהעמותה. כמובן שארוחה שוויצרית ללא יין היא לא בדיוק ארוחה, ולכן הרבה אלכוהול היה (דבר שתמיד מתקבל אצלנו ברצון). טינקרבל, שקופי והשייח (תומר למי שלא זוכר) הציגו את הפרויקט אותו אנו מתכננים לבצע בקרב בני נוער כאשר נגיע לארץ, אחרי עוד כמה ברכות ודיבורים עברנו לחלק החשוב, העיקרי והמשמעותי ביותר במסיבה, אם לא החשוב ביותר בכל היום או בכל הפרוייקט- המנות האחרונות, איזה תענוג. אכלנו והלכנו למרכז הכפר לטקס יום עצמאות צנוע של אנשי הכפר שבו סיפר המאסטר לכל הכפר על הפרוייקט. שרנו את ההמנון, צפינו בילדים נושאי לפידים יורדים מההר ובזיקוקים בשלל צבעים. חזרנו לבקתה. צריך לישון, מחר מתחיל הטרוף האמיתי, צריך להכין את הציוד ומתחילים את המסע למון-בלאן. הולכים לאיטליה, באמת הולכים 5/6 שעות הליכה, משם נוסעים לבקתה אלפינית. ביום למחרת עליה ברכבל לגובה 3500 מטר והליכה על שדה קרחון לבקתת הקוסמיק שלפני הפסגה. ביום שאחרי ב - אחת בלילה (לא בדיוק יום אחרי) קמים ובשתיים מתחילים לטפס לפסגת ההר. מחר צפוי גשם עז, נקווה לטוב לפחות ביום הטיפוס, כמו שאומרים אצלנו: "אינשאללה", נעדכן כשנחזור בעוד 4/5 ימים. החזיקו לנו אצבעות, רק טוב, שוברי הקרח.

תגובה 1:

  1. הי תומר (וכולם שם)!
    איזה כיף לקרוא את החוויות שלכם שם. מעורר קנאה. במיוחד שאני יושבת לי פה במשרדי הקט באוניברסיטת חיפה (כן, כן, יום שיש בחופשת הקיץ, ואני כאן במשרד...) - השרב קצת נשבר, אבל בהחלט עזרתם להכניס רוח למפרשים.
    בהצלחה!!!!!!!!!
    (שירלי)

    השבמחק